איך יוצרים את המלח ואיזה תהליכים הוא עובר? עד לקבלת המלח השולחני שלנו, ומה הם בעיות הכשרות שיכולות להיווצר?

איך יוצרים את המלח?

המלח, מהסוג הפשוט ביותר, הנמצא בכל בית, ובכל מטבח, מבלי שנעלה על דעתנו, שמא  אולי הוא לא רק מלח, ואולי המלח מכיל בתוכו עוד כמה מרכיבים מעניינים,  לכן כדאי לתת קצת רקע, ומעט ידיעות כיצד מפיקים את המלח.

בעולם הרחב ישנם שלשה אופנים עיקריים כיצד להפיק את המלח,

מלח באמצעות אידוי מי ים

אולם, בארצנו השיטה הנפוצה ביותר, היא השיטה הסולרי המנצלת את אנרגיית השמש, ובמילים פשוטות אידוי מי ים באמצעות השמש, רק כדאי להזכיר,  שזה ממש לא נעשה ממי ים המלח,

למרות שממי ים המלח מכילים כ 38 אחוזי מלח, מכיוון שממי ים המלח מכילים גם מנגן כלורי ומגנזיום, ולכן הם מרים ושמנוניים למגע, והמלח אינו טעים, ואולי גם לא בריא, ועיקר תעשיית המלח המופק ממי ים המלח במפעל שבקלי"ה, משמש לשאר צרכים שבתעשייה כעיבוד עורות וכדומה, למרות שלאחרונה מפעלי ים המלח החלו להפיק גם הם מלח, אבל שם זה סיפור קצת שונה, שאם נזכה בעז"ה, נדבר עליו בעתיד…

ואכן השיטה הזאת כבר הוזכרה בגמרא (במסכת שבת – דף עג עמוד ב), "האי מאן דכניף מלחא ממלחתא" – "שצבר מלח ממשרפות מים – שממשיך לתוכו מים מן הים, והחמה שורפתן, והן נעשין מלח" (רש"י שם), אגב מי שאכן מפיק בארצנו את המלח לאכילה בשיטת האידוי, הטבעית והפשוטה ביותר, הם מפעלי "מלח הארץ",  הנמצאים באילת ובעתלית, כאשר באילת נעשה עיקר הייצור, ובמשך כל ימות השנה, ממי הים האדום, ובמפעל הוותיק בעתלית, שנבנה על ידי הברון רוטשילד, מופק המלח ממי הים התיכון, אולם שם מפיקים מלח רק בימות הלוהטים, שאין משקעי גשם המונעים את הפעילות.

תהליך היצור על ידי אידוי

שיטת ייצור המלח באופן הזה, מעלה שאלה הלכתית מעניינת, עוד קודם שנדון, מה קורה עם שאר התוספים שיש במלח, ואם ננסה לתמצת את ההליך היצור, אז זה עובד כך..

את מי הים שואבים, מהאזור בו המים די עמוקים, ולכן הם באופן יחסי נקיים, ומשם הם מוזרמים בתהליך טבעי לבריכות אידוי, הבנויות באופן מדורג בגובה שבין 40 ס"מ ל 20 ס"מ. בתחילה אחוזי המלח במים הם רק כ 4%,  אבל כאשר המים מתאדים מהחום והרוח, והם מגיעים לערך של כ24% אחוזי מלח, מזרימים את המים לעוד מספר ברכות כדי שהמלח יתחיל להתגבש, בברכות הללו מותקנים פתחי ניקוז כדי לאפשר למים לצאת קודם שיגיעו לריכוז של 28% מלח, כדי למנוע מצב שהמגנזיום שבמים יתחיל לשקוע על המלח ויפגום אותו.

ניקוי המלח

כמובן, שאפשר להאריך על כל מיני שיטות פשוטות וגאוניות שיש בתוך ההליך, למשל כמה חשוב שמי הים לא יחלחלו לאדמה, למרות שלנו זה נראה כאפשרות לקצר את אידוי מים הים, אך מנגד זה מוריד את רמת המלח, וגורם למלח לספח חומרים שאינם רצויים כמו גבס, ומגנזיום… ולכן מנצלים את גובה הברכה מול גובה פני הים, וכן את טבע האדמת חרסית השוכנת באותם מקומות, מלבד כל מיני שיטות איטום שיש לברכות הללו, גם הטכניקה איך מנקזים את מי הברכות חזרה לים מאד מעניינת…

אבל אם נגש לנושא שאליו אנו מכוונים, נגלה שלאחר שמי הים נוקזו והמלח נערם לערמות הוא נקצר מידי חודש על ידי קוצרת (טרקטורים) ומשאיות המביאות את המלח לשטח המפעל, המלח נערם תחת כיפת השמיים, בערמות גדולות ומרהיבות המזכירות הרי שלג. בתום הקציר, המלח עובר שטיפה במים רוויים במלח (ממלח הממוחזר מהמפעל), על מנת להרחיק את האבק הגבס והחול שחדר עם הרוח לבריכה, וגם את התמלחת הרוויה במלחי מגנזיום שנותרה על המלח שנאסף,

השטיפה נעשית במגדלי ענק, כאשר המלח מוזרם כלפי מטה והמים זורמים כנגדם מלמעלה, לאחר שהמלח נשטף היטב והגיע לרמה של 98.5 אחוזי נתרן (מלח), לאחר שהמלח נשטף היטב וסולקו ממנו כל שאריות המגנזיום, החול והגבס, עובר המלח ייבוש בתוך תוף ענק (צנטריפוגה) המזכירה את פעולת מכונת הכביסה בפעולת הסחיטה,

לאחר השטיפה הראשונה המלח עובר שוב שטיפה, באותה הטכניקה, וכאן כבר מגיעה רמת המוצר לכדי 99.8 אחוזי נתרן (מלח), והוא נעשה כבר הרבה יותר לבן, ושוב חוזרים ומייבשים את המלח, עד השלב הזה אין בעיית כשרות כל שהם,

הבעיות שיכולות להיווצר

אך מכאן ואילך מתעוררות הרבה נידונים כשרותיים והלכתיים, למשל לאחר הייבוש השני המלח נעשה ממש יבש וכל אחוזי הלחות שלו מסתכמים ב 3% לחות, כך שאם ניגע בו הוא ייתן הרגשה של מלח יבש, אלא שמנגד במצב הזה הוא אינו מתאים לאריזה, וגם הוא יחזור להתגבש, ולכן צריך לייבשו היטב, הייבוש נעשה באמצעות מסוע המכניס את המלח למעין חדר, שבכניסתו מותקנים צינורות של שמן חם בחום של 250 מעלות צלזיוס, ליד גופי החימום בכניסה לחדר מותקנים מפוחי אויר, המזרימים אויר חם לתנור וגורמים למלח להגיע לחום של כ120 מעלות צלזיוס, אולם שביציאה מאותו מתקן, יש גם מפוחי אויר קר המצננים את המלח לחום של חמישים מעלות צלזיוס.

נתון זה מעלה כמה תהיות, נכון שהמלח ראוי לאכילה קודם הייבוש ואין בו חשש של בישולי עכו"ם, אבל מנגד איך נתייחס לייבוש, האם הוא נחשב כמלח מבושל לכל דבר, שהרי יש בו כמה אחוזי מים, המתחממים לחום רב, ואם אכן כך אין איסור לחזור ולבשלו בשבת בתוך "כלי ראשון",

או שמא מיעוט הלחות מחשיבו רק לקלייה, שהרי המלח מתחמם שהוא לכאורה ייבש מאד, ואם הוא נחשב לקלוי, כיצד ינהגו אלו הנוהגים כפוסקי בני אשכנז, החוששים שיש איסור בשבת לחזור ולבשל דבר שכבר אפוי, "יש בישול אחר אפיה", או אולי אינו נחשב אפילו כמבושל ואפוי, שהרי המלח עובר רק ייבוש באוויר חם, ומי שראה את ההליך כיצד המלח מתרוצץ ועף בתוך המתקן מתחיל להשתכנע שאולי זה רק ייבוש ואפילו לא אפייה…

לאחר שמפעלי המלח הצליחו להפיק את המלח, מברכות הייבוש, הם מסיעים אותו במסועים ארוכים לעבר בריכות השטיפה, שם המלח עובר שטיפה, במכונות רחצה המתיזים עליו מים, לאחר שהמלח נשטף היטב, המים יוצאים בהליך סירקולציה, והמלח עובר במסוע למנהרות הייבוש, ששם מותקנים גופי חימום עם מאווררי אויר, לאחר שהמלח התערבל דיו והתייבש לגמרי, מוסע המלח למסננות,

מסננים את המלח

המסננות בנויות באופן שיש שם כמה נפות בגדלים שונים לפי צורך הייצור, הנפות בנויות זה מעל גבי זה, כך שהמסוע שופך את תכולת המלח לנפה העליונה שהיא כמין משטח בגודל של כארבע מטר על ארבע מטר, הנפה העליונה מחוררת בגודל כזה שכל המלח הגס ביותר נשאר בנפה,

ויתר המלח נופל לנפה שמתחתיה, ועל אותו עיקרון עובדת הנפה השנייה, גם בה יש חורים בגודל מסוים הגורם למלח שבאותו גודל להישאר בנפה וליתר הקמח הדק יותר לרדת לנפה השנייה, ועל זה הדרך נעשה המיון מנפה לנפה, ובעצם זהו הסוד הגדול העומד מאחורי גודל המלח, כך שהמלח הוא אותו מלח, רק שהוא ממוין לפי גדלים שונים, לקבלת מלח שולחן, מלח עדין, מלח בישול, מלח גס ומלחים אחרים.

מה הם הגדלים של המלח

ואם ננסה לתת סקירה קטנה, נגלה שהמלח גביש A המשמש לתעשיית המים ולמדיחי הכלים, יהיה בין הנפות הראשונות, מחמת שהוא בגודל של כ 2.83 מ"מ, על נפה של 7 מש, אגב הוא הכי בריא כי אין בו שום תוסף, לאחריו יהיה המלח גביש C, בגודל של כ 1.75מ"מ שעובר נפה של 25 מש.  שגם משמש לתעשיית המזון והטקסטיל. וגם הוא ללא תוספים.

גם המלח המטבח הרגיל, המשמש למליחת בשר ולבישול באותה קטגוריה כמו הקודמים, גם אצלו גודל הגרגירים נע בין 2.8 מ"מ, עד 8 מ"מ, וגם הוא כמעט ללא תוספים,

ועל זה הדרך יורד גודל הגרגיר, למשל המלח לתעשיית מזון הוא בגודל ש כ1 מ"מ, והמלח המוכר מלח  "סלית" – מלח שולחן, בגודל גרגירים של 0.8 מ"מ (בנפה של 25 מש), וכך האלה, "מלח ים האדום", גודל גרגירים 0.6 מ"מ (נפה של  30מש). מלח ים יבש 0.6 מ"מ (בנפה של 30 מש), מלח ים דק, יבש עדין 0.3 מ"מ (50 מש), וכך זה יורד עד שהוא מגיע למלח הדק ביותר שהוא כמו אבק, המשמש בדרך כלל לתעשיית הפיצוחים לגרעינים ולבוטנים, לתת להם את הטעם המלוח העדין.

בעיות הכשרות בגרגרי המלח הקטנים

טוב, נכנסו יותר מידי לפרטים "קטנים", אבל זה רק כדי להמשיך ולספר לכם, שככל שגודל הגרגיר נעשה קטן יותר, בעיות הכשרות שלו מתרבות, וזאת משום שצריך להוסיף לו חומרים מונעי התגיישות, וחומרים מונעי שפיכה, וגם חומרי הלבנה, למשל , במלח סלית יש תוספת של E535 (חומר משמר, סודיום פרוציאניד,) וגם E500,נכון, שהחומרים הללו הם מכימיקליים שאין בהם בעייות כשרות, אך זה בגלל שהמפעל באילת עם תעודות כשרות של רוב גופי הכשרות הטובים ביותר,

אבל בעולם יש תחליפים לחומרי מונעי התגיישות שהם בחששות כשרות, ולכן אי אפשר לומר שכל מלח כשר בלי בדיקה, אגב לפי מחקרים שנערכו בארצות הברית, הוכח, שמלח טבעי יעיל לבריאות, אבל משום שחברות המלח בעולם מוסיפים חומרים כמו קלציום קרבונט, מגנזיום קרבונט, אלומיניום הידרוקסי, כדי להפוך את המלח לשימוש נח לאורך זמן, הוחלט להגביל את השימוש במלח לתעשיית המזון, ומי יודע בתוך הרשימה הזאת ישנם חומרים המצריכים כשרות.

מה עוד, שבעיות הכשרות מוסיפות להסתבך ככל שגודל הגרגירים יורד, שלא נדבר כמה פיקוח צריך במלח המופחת נתרן, אגב, שלא תטעו שזה מלח מיוחד שעבר איזה הליך, זה מלח רגיל לכל דבר, שדיללו אותו באשלג, על ידי שהפחיתו את כמות הנתרן (מלח) לחצי ובמקומו שמו אשלג, ולכן הוא מופחת נתרן, וכל זה בתקווה שהלקוחות ישתמשו במלח הזה באותה הכמות שהם רגילים להשתמש עם המלח, למרות שזה לא יהיה באותה מליחות….

מה המלח מכיל?

אלא שבסוג המלח הזה מתחיל קרב גרסאות ונוסחאות, מה הוא מכיל כמוצר מוגמר, וזאת משום שהמלח הזה מכיל בתוכו תוספים רבים, כמו חומרי הלבנה ושימור, משפרי טעם, מלבד משפרי השפיכה והמונעי התגיישות שיש בקודמים, ובדרך כלל יוסיפו למופחת נתרן גם חומרים כמו  E636- (חומר טעם, מאלטול), וכן E504 (מגנזיום קרבונט), E331 (חומר משמר,סודיום ציטרט), E450    (דיסודיום פירופוספט),

נכון שברשימה הזאת על פי רוב אין בעיות מיוחדת, אבל הבעיה הקשה שמוסיפים גם חומר הנקרא E353  (טארטריק אסיד), בחומר הזה ישנה בעיה קשה של  יין נסך, והוא מחוייב בפיקוח, למרות שכיום יש לטארטאריק אסיד, חלופה של חומר טבעי על בסיס סינטטי, החומר החלופי בא לעולם עקב הקושי בהפקת הטארטאר הכשר משמריי יין, ולכן פיתחו את החומר החדש הזה, שאגב גם במחיר זה משמעותי. טארטר טבעי כשר עולה 28 דולר, והסינטטי 3-4 דולר, אבל כל זה תקף רק כאן בארצנו, אבל מי יודע באיזה חומר נעשה המופחת נתרן במדינות בהם אין פיקוח כשרותי.

וגם במקומות בו הרשימה הזאת חסרה, עדיין ישנה תוספת של ממתיק, כדי להמעיט את טעמם המר של חלק מחומרי הגלם, ולכן לא פלא של מלח חייב כשרות, וגם אם לא כשרות ממש, שלפחות יהיה מאן דהוא שבדק היטב את האנליזה של המלח , כדי להיות רגוע שאין בו כל מיני תוספים.

אגב, במידה והטיול השנתי שלכם יהיה ברשות הפלשתינית, כדאי שתדעו ששם על פי חוק כל המלח חייב להיות עם תוספת יוד, וגם זה הליך מעניין שצריך לתת עליו את הדעת…